Shocking4U כתב: ↑25 מאי 2023, 11:58
חייזר שהיה מגיע לכאן השבוע ורואה את ברק בכר הולך ברחוב, היה משוכנע שמדובר ברוקסטאר מקומי. גם מרחק הליכה של שתי דקות הוא מתקשה לצעוד בפחות מרבע שעה, כשעטים עליו מכל עבר בבקשות לצילומי סלפי או ברכות מצולמות. "עוד אתגעגע לזה", הוא אומר השבוע, אחרי עונה חלומית שבה הצעיד את מכבי חיפה לאליפות שלישית ברציפות שכללה עלייה לשלב הבתים של ליגת האלופות.
אחרי ששלט ביד רמה בליגה הישראלית, עם שש אליפויות בשמונה שנים – שלוש הראשונות עם הפועל באר־שבע - עכשיו בכר מביט קדימה, לאתגר הבא שמחכה לו בסרביה, שם יאמן את הכוכב האדום בלגרד, המועדון הגדול ביותר במדינה שבעברו גם זכייה אחת באליפות אירופה.
בגיל 43, הוא כבר שיאן הזכיות כמאמן באליפות המדינה, לצד דוביד שוויצר ודרור קשטן, והסיפור שלו בכלל התחיל במושב צרופה, ליד זכרון יעקב, כילד שרק רצה לשחק טניס. "בבית לא היה לנו עודף כסף, אבל גם ההורים שלי לא החסירו ממני שום דבר, וכששיחקתי טניס הייתי מקום שלישי בארץ. זה נמשך עד גיל 14", הוא אומר. "אבל זה היה קשה, זה ענף שבו אתה לבד עם עצמך, ואני זוכר את הרגע שאמרתי לאמא שלי, 'די, אני רוצה לעבור לכדורגל'. פחדתי מהתגובה שלה, אחרי שהיא נסעה איתי לכל התחרויות, אבל היא הפתיעה אותי ואמרה: תעשה מה שבא לך".
אז בכר עשה את מה שבא לו, אבל להבדיל ממעמדו כמאמן – הוא לא היה שחקן גדול, בלשון המעטה, והוא הראשון להודות בכך. "בגלל שהתחלתי לשחק בגיל 14, אולי לא קיבלתי את הבסיס של הכדורגל, ואני חושב שגם הפציעות עצרו אותי, אבל הצלחתי להתקדם לאט־לאט ועשיתי בסך הכל קריירה טובה. יש תחושת פספוס, אבל מצד שני, זה גרם לי להפוך למאמן בגיל צעיר".
לקראת הגיוס לא קיבלת מעמד של ספורטאי מצטיין, שובצת בשריון, סירבת להתפנות – ושוחררת מהצבא.
"לא היה מי שיעזור לי לקבל מעמד כזה, ורציתי להתגייס למקום שבו אוכל להמשיך בכדורגל. זה היה כל חיי. ואז בבקו"ם אומרים לי שריון, ואמרתי 'לא מתפנה'. אמרו לי תעשה בלגן ואז ייתנו לך מה שאתה רוצה. בהתחלה שלחו אותי למעצר בבקו"ם, צועקים עליך ומאיימים, ואז נשלחתי ל־40 יום בכלא 6".
ובכלא הצבאי ממשיכים לשכנע אותך להתגייס?
אמרו לי, 'בוא תתפנה לשריון', ואמרתי לא, כי ידעתי שאם אני מתפנה – נגמר הכדורגל. ואז שוב, שריון או כלא, ועוד 30 יום בכלא. בסוף זה היה 'שריון או שאתה יוצא מהצבא', והייתי ילד, אתה לא חושב יותר מדי, יצאתי על אי־התאמה. זה משהו שליווה אותי מאז וישב לי כל הזמן בראש".
מתחרט?
"אני לא יודע, כי אחרת לא הייתי מגיע לאן שהגעתי. מצד שני, עשיתי הרבה דברים כדי לפצות על זה. אחים שלי היו בקרבי ודוד שלי, רחבעם זאבי, היה אלוף. אז אני בא ממשפחה של אנשי צבא ולא הרגשתי נעים עם עצמי. מאז נרשמתי למילואים ועשיתי עשרות הרצאות בבסיסים".
כמה הייתה קשה החוויה בכלא הצבאי?
"וואו, מאוד קשה. עם דוד שלי לא דיברתי על הנושא בכלל".
אחרי שהתנדבת למילואים, אתה עומד בתנאים לאמן בעתיד את נבחרת ישראל?
"כן, עכשיו אין בעיה".
מאז הכלא הצבאי מים רבים עברו בנהר ותארים רבים נכנסו לארון הגביעים העמוס של בכר, אבל מה שנראה נוצץ מבחוץ לא תמיד מעיד על מה שעובר עליו מבפנים. לפני שנה הוא איבד את אחיו, זוהר, שנפטר בתום מאבק במחלת הסרטן. בכר, לא אדם שמחצין רגשות, נשמע אחרת כשהנושא עולה.
"יש דברים שאתה לא מעכל, הוא חלה בגיל 50 והיה כל כך אופטימי", הוא אומר. "תוך כדי שהוא נאבק הוא אמר לי שהוא מתכוון לרוץ מרתון בשנה הבאה, והוא החלים ואז זה חזר. ברגע שזה קרה, כבר ידענו שאי־אפשר למנוע את מה שיקרה. לפעמים אני נתקל באנשים שעוצרים אותי כדי לספר לי כמה אחי היה מנהיג שקט ואדם מיוחד, וזה מרגש אותי מאוד".
איך עברת את השנה האחרונה בלעדיו?
"בפנים היה לי קשה, גם אם לא הראיתי כלפי חוץ. יש רגעים שאתה מתפרק בתוך עצמך, אבל הרבה פעמים אני מפנים רגשות. גם אורלי, אשתי, אומרת לי שזה לא בריא לשמור כל הזמן. אבל זה האופי שלי, ולפעמים זה גם מה ששומר עליי".
× × ×
1.2 מיליון יורו לעונה, למשך שלוש השנים הקרובות, זהו שכרו של ברק בכר בקבוצתו החדשה, הכוכב האדום בלגרד, שחיזרה אחריו בחודשים האחרונים, לצד מועדוני פאר נוספים ברחבי אירופה, כמו ריינג'רס הסקוטית, אולימפיאקוס מיוון וקלאב ברוז' הבלגית. בכר בחר בבלגרד וביקש להגיע עם הצוות המקצועי שעטף אותו במכבי חיפה בשנה החולפת, וגם לזה הסרבים הסכימו. רק תבוא.
הם רצו אותי מאוד", הוא מספר, "והגיעו לישראל פעמיים בטיסה פרטית, עם כל חברי ההנהלה הבכירה. ראיתי את התשוקה שלהם וכמה הם מאמינים בי, כמה הם מכירים את ההיסטוריה שלי, הם ידעו עליי הכל. וזה נותן לך תחושה שוואלה, יש פה משהו חדש, ויש פה קבוצה שמשחקת בליגת האלופות, וסגל טוב שאפשר לשדרג אותו".
ועדיין, לקח לך זמן להגיד להם כן.
"היו לי המון התלבטויות. אמרתי להם, 'תנו לי זמן, יש לי משחקים חשובים לסיים כאן, אני צריך עוד עשרה ימים'. בהמשך זה הפך לשבועיים. ידעתי שזו הצעה שלא תחזור, גם כספית. אלה היו השבועיים הכי קשים שהיו לי בחיים".
תסביר.
"אתה צריך להחליט ולא יודע מה להחליט. ידעתי שנכון לעזוב – מקצועית וכלכלית – אחרי שלוש שנים, ולסיים במכבי חיפה בשיא. מצד שני, אי־אפשר לעזוב מקום כזה. כל חצי שעה החלטתי משהו אחר. הלכתי לישון בתחושה אחת והתעוררתי בתחושה אחרת. אני מלך פה, נוח לי פה, למה צריך לעזוב? ואז אתה אומר לעצמך, צא מאזור הנוחות, די, זו ההזדמנות, השגת פה הכל, לך על זה. היו עכשיו כמה ימים מאוד אמוציונליים, כשחגגנו השבוע עם הקהל ונפרדתי מהמועדון".
בכית הרבה.
"וואו, בסוף יהפכו אותי לאיזה בכיין. זה לא קורה הרבה. זה לא עוד מועדון בשבילי, והחיבור שלי היה פה חזק מאוד עם כולם, מיענקל'ה (שחר, הבעלים - נ”צ), הצוות המקצועי, ובטח עם הקהל. אני לא זוכר דבר כזה ש־30 אלף אנשים מעודדים מאמן".
איך נערכת למעבר לבלגרד בלי אשתך ושלושת הילדים?
"אשתי אדירה, ייאמר לזכותה שהיא אף פעם לא ניסתה לשכנע אותי, ותמיד שמה את העבודה לפני המשפחה. גם כשאימנתי בקריית־שמונה והיא נשארה בחולון, היא גידלה את הילדים כמעט לבד. וגם הפעם, היא מבינה שזה הולך להיות לה מאוד קשה, אבל היא אמרה לי לעשות מה שטוב לי מקצועית וכלכלית".
והילדים?
"הם רגילים שאני לא נמצא הרבה בבית, אני לא דומיננטי בו. באמת שאין לי מושג איך זה להיות ללא המשפחה בבלגרד, זה ללכת אל הלא־נודע. הם כמובן יבואו לבקר אותי הרבה, וגם קטורזה כבר הזמין כרטיס טיסה".
אתם חברים קרובים, אתה וקטורזה. כמה התייעצת איתו בנושא?
"אני מתייעץ איתו הרבה, משתף אותו בהרבה דברים, הוא חבר מאוד קרוב. אבל בסופו של דבר, אני קיבלתי את ההחלטה. הוא כבר הזמין טיסה למשחק הראשון שלי שם בליגה הסרבית. בכלל, בלגרד יעד אטרקטיבי, אני מאמין שהרבה ישראלים יבואו ויהיו ביציע דגלי ישראל. זה נותן תחושה של שגריר. אני רוצה לייצג את הכדורגל הישראלי והמאמן הישראלי, במועדון מטורף שהוא הקבוצה של המדינה שם".
ג'ל לשיער, בדקת שאפשר לקנות בבלגרד?
(צוחק) "השחקנים והצוות צוחקים עליי שלא ראו אותי בלי זה. אקנה כמה דליים של חוחובה ואקח איתי. אני אוהב סדר, שהכל מתוקתק. לא אוהב ספונטניות".
יש חששות כשמתחילים לאמן לראשונה בחו"ל?
"ברור שהכל יותר קשה במדינה אחרת, שפה אחרת, מנטליות אחרת, וברור שאתה צריך להוכיח את עצמך. אבל הייתי צריך להוכיח גם כשעברתי מקריית־שמונה להפועל באר־שבע, ומשם למכבי חיפה. אני מאוד מאמין בעצמי, יש לי דרייב גדול מאוד להצליח. בתקופה האחרונה עבדתי במקביל, בין חיפה לבלגרד, והייתי חלק מבניית הסגל הנוכחי בכוכב האדום".
במכבי חיפה יחליף אותך מסאי דגו, מאמן קבוצת הנוער שלא הצליח בקבוצות בוגרים. התייעצו איתך לפני המינוי הזה?
"האמת שלא האמנתי שהם יעשו את זה, חשבתי שהם יביאו מאמן זר. כנראה הם לא מצאו מישהו שמתאים. הופתעתי מהמהלך הזה, אבל זה מהלך אמיץ. זה יכול להצליח ויכול לא להצליח".
מהלך אמיץ או יהיר?
"אני חושב שזה גם אומץ. זה מישהו שבא מהמערכת, אימן את הנוער, למד וראה איך הקבוצה הבוגרת עובדת. אני לא מכיר אותו, אבל לעמוד מול חדר הלבשה עם כוכבים זה משהו שהוא יצטרך להבין איך לנהל".
המשימה שלו מורכבת, השארת נעליים גדולות.
"בסדר, טבעי שאחרי מאמן שהצליח יבחנו את המאמן הבא בזכוכית מגדלת. ברור שהוא יצטרך להוכיח את עצמו, אבל בסוף זה יימדד בתוצאות. ההשוואות הן דבר טבעי, אבל המערכת במכבי חיפה כל כך חזקה ויש פה בסיס כל כך טוב".
אחרי עונה עמוסה ולקראת אחת לא פחות מאתגרת, יש פסק זמן?
"אטוס לדובאי עם המשפחה לכמה ימים, חייב".
× × ×
לפני הקדנציה המפוארת שלו במכבי חיפה, בכר הגיע בגיל 35 להפועל באר־שבע, מועדון שלא זכה באליפות 40 שנה עד אז, ותחת הדרכתו זכה בשלוש אליפויות רצופות. הוא החזיר את הכבוד לבירת הנגב, ו־30 אלף אוהדים מילאו את יציעי אצטדיון טרנר עם כמות דומה של רשימת המתנה למינויים.
היום, כשהוא שומע שבחים שמגדירים אותו כמאמן הישראלי הגדול בהיסטוריה, הוא מודה שזה אפילו לא משהו שהוא תיכנן. "זה מחמיא לי, אבל אני לא חושב שנכון להשוות ביני לבין מאמנים כמו דרור קשטן", הוא אומר. "כל מאמן עשה את שלו בגדול, וכל תקופה היא אחרת. לקשטן היה את הסגנון שלו. הכדורגל השתנה, היום המאמן הוא מנהל, פעם מאמן היה הכל – מאמן כושר, עוזר מאמן – היום יש לך צוות שמקיף אותך, ואתה מתעסק עם הקהל והרשתות החברתיות. לא צריך להשוות".
אז אימון לא היה פנטזיה?
"הפנטזיה הייתה להיות שחקן במכבי חיפה, עד שאיזי (שרצקי, בעלי עירוני קריית־שמונה - נ”צ) שם אותי בקורס מדריכים, בכלל לא חשבתי על אימון. אתה יודע, בתוך כל הלחץ והעשייה, אתה לא מספיק להרים את הראש ולחשוב על מה שעשית. אולי עכשיו, כשאסיים את הפרק שלי בארץ, אוכל להגיד 'וואו, זה באמת מטורף'. זה מקצוע שאתה רק חושב בו קדימה, אבל בימים האחרונים נהניתי והתפרקתי".
לא היית כוכב כדורגל כשחקן, אלא שחקן טוב שלא סומן כמאמן עתידי.
"יפה שאתה אומר טוב, הרבה אומרים בינוני מינוס. הכל קרה כל כך מהר, לא תיכננתי וגם לא חשבתי שאצליח כל כך מהר. זה באמת מטורף. אני חושב שאיזי ראה בי לויאליות למערכת ופעילויות שעשיתי בקהילה, ומאוד אהב את זה. להגיד לך שהוא חשב שאני הולך להיות מאמן גדול? לא בטוח".
תן טיפ למאמן צעיר איך הופכים להצלחה בתחום.
"לא יצא לי ללמוד הרבה, בגלל שזה קרה מהר. הייתה חצי שנה שבה ישבתי בבית, אחרי הקדנציה בהפועל באר־שבע, ותיכננתי לטוס וללמוד ממאמנים כמו פאולו סוזה, אבל אז הגיעה הקורונה. אז אני משתדל לראות מה קורה בעולם ולהתחדש כל הזמן, אבל לא היה לי באמת זמן להשתלמויות. עשיתי התאמות למקומות שבהם אימנתי, אני לא מקובע. וחשוב לי הצוות שמסביבי, כי בקריית־שמונה הייתי עושה כמעט הכל לבד – הייתי אנליסט ועורך וידיאו, והכנתי קליפים לשחקנים. אני חושב ש־18 שעות ביממה הייתי על המחשב, בלי להגזים. זה היה מטורף. לאט־לאט הבנתי שאני לא יכול לעשות את זה לבד".
מה יותר גדול בעיניך, האליפות ההיסטורית עם קריית־שמונה או להביא אליפות לבאר־שבע אחרי 04 שנה?
"בקריית־שמונה הייתי עוזר המאמן של רן בן שמעון, זה לא אותו דבר. זה מרגש, אבל כשאתה המאמן זה יותר עליך, לטוב ולרע. כשזכינו באליפות הרגשתי את כל הדרום, את כל 40 השנים, על הכתפיים. בסוף זה נופל על המאמן".
אתה מודע לזה שאתה משדר אדישות. אולי זה סוד ההצלחה.
"גם אשתי אומרת שאני אדיש בבית לפעמים, שזה פחות טוב (צוחק), אבל זה מה ששומר עליי. אז אני באמת משתדל לא לעשות סיפור מכל דבר ולא להתייחס לשטויות. אני לא עף על עצמי אחרי הישגים וניצחונות, כי אני יודע שזה יכול גם להשתנות. בהפסדים ובמשברים אני ממש לא אוהב את הסגנון של להתעצבן ולשבור את הכלים ולהאשים. קודם תסתכל על עצמך, איפה אתה לא בסדר. אז הפסדת. לפעמים חושב שזו אדישות ואולי אפתיות, אבל זה מה ששומר עליי שפוי במקצוע לא שפוי".
סיפרת על חצי שנה שבה ישבת בבית, וצריך להיות עיוור כדי להתעלם מקיומך, איך מכבי תל־אביב לא חטפה אותך?
"באמת הייתה הזדמנות לקחת אותי, אבל אתה יודע, המניה הייתה אז בירידה. גם כשהגעתי למכבי חיפה זה לא היה מעמדה של כוח, כי גם מכבי חיפה היו בתהליך חיובי והייתה להם התלבטות. אחרי האליפות השנייה שלי בבאר־שבע, היו גישושים מצד מכבי תל־אביב. היה לי חוזה, ואתה גם לא יכול לעבור ישירות מהפועל באר־שבע למכבי תל־אביב, כמו שאתה לא יכול לעבור ממכבי חיפה למכבי תל־אביב. אז פנו והיו גישושים גם בתקופה שלי במכבי חיפה, אבל מתי שמכבי תל־אביב הייתה יכולה – היא לא עשתה את זה".
משה חוגג רצה להביא אותך לבית"ר ירושלים לפני עונתך החמישית בבאר־שבע.
"הייתה לי התלבטות אם ללכת, דיברתי עם גיא צרפתי (עוזר המאמן של בכר) ואמרתי לו בוא, אולי נלך לבית"ר, משהו חדש. בסוף נשארנו בבאר־שבע ואני לא מצטער על שום דבר".
כשאתה מסתכל אחורה על שלוש אליפויות בבאר־שבע, שלוש במכבי חיפה ועלייה לבתים של ליגת האלופות – מה הרגע הכי גדול בקריירה שלך?
"להגיע לליגת האלופות זה ההישג הכי גדול".
לא פעם מבקרים פה מאמנים על כך שהם "מערבבים" אנשים בדרך למעלה. בישראל זה תנאי להצלחה?
"אני לא יודע לערבב, גם אם הייתי רוצה. אני אומר את הדברים, וזה לא קל. לא קל לבוא לשחקן כמו עומר אצילי, במוקדמות ליגת האלופות, ולהגיד לו שהוא לא משחק. עד שהבנתי שאני צריך לתת לו את הביטחון ואת המפתחות. אין מה לעשות, ברור ששחקנים מתאכזבים ועושים פרצופים. כשאצילי היה בתקופה לא טובה, הוא הרגיש שכלום לא הולך לו ושהוא לא מקבל מספיק תמיכה מהצוות. לא הייתה בינינו מתיחות, אבל הוא התאכזב. הוא אמר לעצמו, 'אני מלך השערים, אני הכוכב', והרגיש שלא מאמינים בו. אפשר להבין אותו. בהמשך חיבקתי אותו, נתתי לו את המפתחות ואמרתי לו, 'אני הולך איתך עכשיו עד הסוף'. מאז הוא עשה מספרים יפים".
בוא נדבר על ההגעה של אצילי למכבי חיפה, אחרי פרשת הכדורגלנים והנערות. לא חשבת שיש כאן בעיה ערכית?
"זו החלטה של שחר. ברור שאני בתור מאמן רוצה אצלי את השחקנים הכי טובים, אבל מה זו בעיה ערכית? אתה יודע, אנשים טועים, אנשים עושים דברים, אנחנו לא באים עכשיו לשפוט. אני חושב שיענקל'ה אמר דבר נכון, אנשים טועים וצריך לדעת לסלוח להם".
גם כששמם נקשר בפרשות בעייתיות?
"אם הכל בסדר מבחינה משפטית, אז מה הבעיה? כל אחד טועה בחיים שלו, כל אחד עושה דברים שלא צריך לעשות"
כמו שהפריח את הדרום אחרי 40 שנות בצורת, בכר הגיע למכבי חיפה כשהוא מועדון שבור ומתוסכל, אחרי תקופת יובש של עשור בלי אליפות. יעקב שחר ראה מרחוק את ההצלחות של מכבי תל־אביב והפועל באר־שבע, וניסה הכל – שחקנים זרים יקרים, מנהלים מקצועיים, מאמנים זרים וישראלים – ושום דבר לא עבד. עד שהגיע המשיח ממושב צרופה.
איך מרימים מועדון שסוחב על הגב רצף כישלונות שנמשך עשור?
"השינוי היה בעיקר מנטלי. מה שאתה משדר זה בסוף מה שיקרה, תהליך מאוד דומה לזה שעשיתי בבאר־שבע. הייתי בא לשחקנים ואומר להם, 'הלו, אנחנו לא פחות טובים ממכבי תל־אביב. הם שלטו פה שלוש שנים, יש להם את השחקנים הכי טובים והתקציב הכי גבוה, אבל אנחנו לא פחות טובים מהם. עכשיו זה הזמן שלנו".
מה הרגשת במכבי חיפה כשהגעת לשם?
"בשיחה הראשונה שלי עם נטע לביא, שהיה הקפטן, ראיתי אצלו שהוא לא מאמין. ואם הקפטן לא מאמין, אז אתה צריך לשנות אצלו את התפיסה ולשדר לשחקנים שיש פה מועדון חזק. לא יכול להיות שמועדון כזה לא ייקח אליפות במשך עשור. ככה גם עשינו את השדרוג שהביא אותנו לליגת האלופות".
תכניס אותנו לאסיפת שחקנים של ברק בכר, אדם ריאליסט בלי יותר מדי אמוציות. איך זה נראה?
"לכל משחק יש את הסיפור שלו. לפני כל משחק כל אחד בצוות אומר את מה שיש לו לומר, מקצועית ומנטלית, ואנחנו מגבשים איזשהו מסר לאותו משחק. לפני המשחק נגד הכוכב האדום, על העלייה לליגת האלופות, ידענו שאנחנו יוצאים לאחד המגרשים הכי ביתיים באירופה. יש שם מנהרה מפורסמת ביציאה מחדר ההלבשה, שבה אתה צועד ושומע את האוהדים הפנאטים, וצריך להיות מוכן לזה. הכנו לשחקנים סרטון, כי שם זו תחושת מלחמה ואתה יכול לקבל הלם. גם כשהיינו שם בפיגור 0:2, במשבר מאוד גדול, היינו כל כך חזקים מנטלית ומוכנים לקשיים, שהצלחנו לצאת מזה".
מבחינה מקצועית ומנטלית הייתם הקבוצה הטובה בישראל השנה, אבל הצוות והשחקנים שלך היו גם מאוד תוקפניים כלפי החלטות שיפוט, ויצאו מכליהם יותר מפעם אחת.
"אנחנו מתעסקים בכדורגל, יש אמוציות, אתה לא יכול כל הזמן להיות הילד הטוב. לפעמים גם אנחנו טועים, גם בספסל וגם השחקנים. דולב חזיזה, למשל, הוא שחקן אמוציונלי לטוב ולרע, אז הרבה פעמים הוא מאבד את זה מול שופטים ומקבל כרטיסים צהובים. בוא תשמע נתון, לחזיזה היו עשרה כרטיסים צהובים העונה, תשעה מתוכם על שטויות ודיבורים. גם מוחמד אבו־פאני כזה".
האירוע הבלתי ספורטיבי הזכור ביותר מהעונה הזו היה התגרה בין השחקנים שלך לבין אלה של הפועל באר־שבע. איך הרגשת?
"רע מאוד, מכל הכיוונים. הייתי בבאר־שבע כל כך הרבה שנים ואני בקשר טוב עם האנשים שם, וגם הקהל שם עדיין מאוד אוהב אותי. הדגש היה לבוא ולשחק כדורגל ולא להתעסק במה שמסביב, אבל לפעמים אין לך שליטה על זה, וחבל".
כמה חששת אחרי ההפסד לבאר־שבע שתאבד את האליפות, כשעל הפרק הייתה הורדת נקודות בגלל אותה תגרה?
"לא יודע אם היו מורידים לנו נקודות אם לא היינו מנצחים את מכבי תל־אביב. אני לא בטוח. היה נוח להוריד בתזמון שהורידו. באנו בטוחים למשחק נגד מכבי תל־אביב, ואמרתי לשחקנים באסיפה שלפניו שיש לי הרגשה טובה לקראת המשחק הזה. הם רק צריכים לבוא ולעשות נכון את הדברים. היה לי ביטחון מאוד גדול, כי בקבוצה הזאת, בכל פעם שהיינו עם הגב לקיר וקצת לחוצים, תמיד ידענו לנצח את המשחק".
אחרי שש אליפויות בישראל, בכר כבר לא מסתפק בתואר המקומי ופיתח אובססיה להיות חלק מליגת האלופות גם בשנה הבאה, עם קבוצתו הסרבית החדשה. לא בכדי הוא מגדיר את העלייה עם מכבי חיפה למפעל היוקרתי ביותר באירופה, כהצלחה הגדולה בקריירה שלו. לפחות עד היום. בדרך לשם, הירוקים השיגו ניצחונות מרהיבים נגד אולימפיאקוס והכוכב האדום בלגרד, שזיהתה את הפוטנציאל ודאגה להעביר את בכר לשורותיה.
הסיבה להצלחה הזו, מבחינת בכר, היא קודם כל הפקת לקחים מההדחה המאכזבת בסיבוב המוקדמות הראשון של ליגת האלופות בשנה שעברה. השנה הם כבר הגיעו מוכנים, אחרי שחקרו ומצאו מודל שיתאים להם: אלופת מולדובה, שריף טירספול. "ההצלחה התחילה מהכישלון בעונה שעברה, לקחתי את זה מאוד קשה", הוא אומר. "כבר אז קיבלתי החלטה שאם נזכה שוב באליפות ונגיע למוקדמות ליגת האלופות, אקצר את החופשה של השחקנים בקיץ. חקרנו איך קבוצה בסדר גודל דומה למכבי חיפה הגיעה לליגת האליפות. מצאנו שתי קבוצות, מאלמו משוודיה ושריף טירספול, שהתאימו בדיוק למודל שלנו. מצאנו שהם התחילו את האימונים מוקדם יותר וקיימו הרבה משחקי אימון, אז הקדמנו את פתיחת האימונים בעשרה ימים ולשחקנים הייתה פגרה של בקושי שבועיים. אמרתי לשחקנים, 'תזכרו איך סיימנו את המשחק בקייראט, כשהודחנו ממוקדמות ליגת האלופות, איזו אכזבה הייתה ואיך הרגשנו רע עם עצמנו'. ואז, במקום שלושה־ארבעה משחקי אימון, אתה מקיים שבעה משחקים מול יריבות איכותיות. דבר נוסף, הכי חשוב, הוא בניית הסגל. הגענו למחנה האימונים של תחילת העונה עם סגל מלא, בזכות עבודה של גל אלברמן (המנהל המקצועי של מכבי חיפה) וצוות הסקאוט שלנו. באנו מאוד מוכנים למפגש עם אולימפיאקוס, ולא סתם השווינו בדקה ה־90. היינו יותר טובים. לא סתם גם ניצחנו שם 4:0, ושם בכלל היה סיפור מדהים".
שוט.
"יצאנו לאחד האצטדיונים הביתיים באירופה, בפיראוס, מול קבוצה עם מסורת. אתה בא אנדרדוג מובהק. יום לפני המשחק ביוון לקחתי ארבעה שחקנים במלון - נטע לביא, צ'ארון שרי, דניאל סונדגרן ובוגדן פלאניץ' - ושיתפתי אותם בתחושות שלי. אמרתי להם, יש שתי אפשרויות; אחת, לבוא ולשחק על תוצאה, לנסות להוציא 0:0, במשחק הגנתי וטקטי שבו אנחנו יכולים לעקוץ. האפשרות השנייה זה לבוא בגישה שמאפיינת אותנו, ללכת ולתקוף. הם אמרו לי שהם מעדיפים את האופציה השנייה ושהם הולכים איתי בזה. הרבה מדברים על ניצחונות והישגים שלי, אני חושב שזה היה הניצחון הכי גדול שלי כמאמן. לנצח 4:0 את אולימפיאקוס בחוץ, בשליטה כזאת, יותר מהניצחון עם באר־שבע נגד אינטר".
ואז אתם עולים לשלב הבתים ומקבלים את קבוצת הכוכבים של פריז, עם מסי, אמבפה וניימאר. איך מתכוננים?
"צפינו יחד בהגרלת הבתים של ליגת האלופות, וברגע שהשחקנים ראו שאנחנו מוגרלים לשחק נגד פריז סן ז'רמן, הם נכנסו לטירוף. ישר חשבתי לעצמי, 'וואו, איך אני עכשיו, עם כל הכבוד, מתמודד מול השחקנים הכי טובים בעולם?'. הייתה הכנה לא קלה, זה אירוע חד־פעמי, אבל בסופו של דבר אתה המאמן ואתה צריך להכין את הקבוצה ורוצה להיות תחרותי. ידעתי שחזיזה מעריץ של ניימאר, אצילי מעריץ של מסי, ויש שם גם את אמבפה וראמוס, וכולם שם אחד־אחד מהטופ העולמי. ואתה אומר, מה עכשיו, אני אגיד לשון גולדברג תסגור את השמאל למסי? איך אתה נערך למשחק בלי שיצחקו עליך. אבל צריך להכין אותם, לתת את הדגשים וברמה המנטלית לבוא ולהיות אנחנו, להאמין שאפשר לעשות את זה. והצלחנו להיות אנחנו".
מה הופיע בסרטון ההכנה לפני מפגש מול מסי?
"שמנו על הכוכבים של פריז איקסים, כאילו, אנחנו לא צריכים לראות את הפנים שלהם. הם רק מספרים, לא שמות. המסר היה לא לעשות חשבון, לבוא ולהיות אנחנו. אני זוכר שהתחלנו את המשחק וגולדברג ירד לגליץ' על מסי, וחזיזה רב עם ניימאר, ראית חבר'ה שבאים רעים במובן החיובי. אמרתי להם, 'לפני המשחק תצטלמו איתם, אחרי המשחק תתחבקו איתם, מה שאתם רוצים, אבל במשחק – לא רואים אף אחד ממטר. ואני שמח שהם עשו את הסוויץ' הזה".
מה עבר לך בראש ברגעים שבהם הובלת 1:0 מול פריז?
"גם אני במידה מסוימת צריך לעכל דבר כזה. רציתי להתפוצץ, אבל אתה ישר חושב על האפשרות שבזה שאתה מוביל גרמת להם להתעצבן, וכל הכוכבים שלהם ירצו להוציא עצבים. לקח לנו זמן להתאושש, ואז אחרי זה אתה משחק למשחק נגד הפועל ירושלים ומפסיד 3:0. המעברים האלה, מיובנטוס לריינה, ושוב נגד יובנטוס ואז חדרה, זה באמת בלתי נתפס".
