היה מראשוני האבות המלווים של כדורגלנים. היום זה נשמע טבעי שהורים מגיעים לכל אימון ולכל משחק החל מגיל אפס עד בוגרים. פעם זה לא היה ככה. משה רן היה מהראשונים שהגיע לכל משחק/אימון בקבוצות או בנבחרות של אבי רן ז"ל.
מעבר לכך, מאז התאונה, משה לא נח לרגע, והנציח את אבי ז"ל בכל דרך אפשרית. היה טוען בפני יענקל'ה ימים ולילות, והיו לו גם חיכוכים סביב הנושא(הוותיקים זוכרים את האמירות של "מכבי חיפה שכחה את אבי רן", "מכבי אפס חיפה"), אבל בשנים האחרונות הרוחות הוסדרו בין הצדדים. גם בעיריית חיפה ידעו כולם מי זה משה רן, והעירייה גם דאגה להנציח את אבי ז"ל בלא מעט דרכים. פסל, כיכר, ועוד. גביע המדינה לנוער קרוי על שמו, וטורנירים לזכרו מתקיימים כל שנה.
אגב, גם במוזיאון החדש שנחנך, ישנה פינה מיוחדת לזכרו של אבי רן. וחלק גדול מהפריטים המוצגים נתרמו על ידי משה ז"ל עבור המועדון.
אבל מעל הכל, משה רן לא היה אותו אדם מאז אותה שבת מצמררת. האיש איבד את שמחת חייו, התמסר לכאב, ולא הצליח להתאושש למעט רגעים ספורים שגם הם היו רגעים שקשורים באבי, טורנירים לזכרו, או טקסים לכבודו ועבורו. אפשר היה לראות על הפנים שלו הכל.
הלוואי ויום יבוא, ואצטדיון סמי עופר יהפוך להיות אצטדיון אבי רן.
יהי זכרו ברוך.



