אני באמת לא יודע אם לכעוס או פשוט להיות מובך בשבילו.
חזיזה שיחק במכבי חיפה שנים. זכה באליפויות, תארים, חווה ליגת אלופות, היה חלק מתקופה אדירה במועדון. קיבל משכורת בזמן, קיבל במה, קיבל אהבה מהקהל והמועדון החזיק אותו גם בתקופות שבהן כבר לא סיפק את מה שסיפק בשנים הגדולות שלו(שנתיים).
בסוף הגיע רגע שבו המועדון החליט מקצועית להיפרד. וזה לגיטימי. ככה עובד כדורגל.
ליאור התקשר אליו, דיבר איתו בצורה מכבדת, אמר לו שהוא משהו מיוחד, שאל אותו אם הוא רוצה להתאמן עם הקבוצה, וכשאמר שיקבל את ההחלטה הוא חזר אליו ואמר שיוכל להתאמן עם הסגל הבכיר עד שימצא קבוצה.
ואז הוא מספר על הכותרת בתקשורת “מתוך כבוד: נותנים לחזיזה להתאמן עם הקבוצה” ושואל “מה, הם עושים לי טובה?״
כן דולב. במובן מסוים כן. זו בדיוק הייתה מחווה של כבוד. כי ברגע שהתקבלה החלטה מקצועית להיפרד, הם יכלו להגיד לך “תודה רבה ובהצלחה” ולסגור את הדלת. במקום זה אפשרו לך להמשיך להתאמן עם הקבוצה, לשמור על כושר ולהשתמש במתקנים עד שתמצא מועדון חדש.
ואתה יודע מה עוד היה כבוד? הפרידה עצמה. לשבת איתך לשיחה ולהיפרד בצורה מכובדת, ולא לעשות ממך דמות נלעגת אחרי שנים במועדון.
התחושה שלו שהוא פגוע היא שלו, ואני לא מתווכח איתה. אבל להפוך את זה עכשיו לסיפור שבו מכבי חיפה רמסה את הכבוד שלו? לזה כבר קשה לי להתחבר.
למה אחרי כל השנים האלה צריך לשבת מול מצלמה ולפתוח את כל זה? למה להוציא החוצה רפש? למה לנסות לצייר את המועדון כאילו הוא עשה לך עוול נוראי, כשגם מהסיפור שלו עצמו עולה שהפרידה הייתה בשיחה, ושאחריה אפילו נתנו לו להמשיך להתאמן עם הקבוצה?
היה יכול לסיים את הפרק הזה כמו גדול. להגיד תודה על השנים, על התארים, על החוויות, על הקהל ולהמשיך הלאה.
במקום זה בחר להישאר עם הפצע ולספר לכולם כמה פגעו בו.
בעיניי, כבוד אמיתי הוא גם לדעת איך להיפרד. ומי שבאמת מכבד את עצמו, לא חייב לרמוס את מי שנפרד ממנו כדי להרגיש שהוא יצא צודק.
חבל. כי אחרי כל מה שהוא עבר במכבי חיפה, הייתי מצפה ממנו להרבה יותר.
