האופן שבו המועדון עובד הוסבר בתקשורת כמה פעמים.
המאמן מעלה צרכים למעלה. למשל, קיצוני ימני מהיר שנצמד לקו. משם, מחלקת הסקאוטינג מחפשת ומביאה לבורד אופציות עם נימוקים - כמה הצורך אקוטי, מה השחקן ייתן וכו׳. בהמשך, הבורד בוחר איפה, במי וכמה להשקיע.
מהכיוון ההפוך, כי יש אינטרקציה דו כיוונית, הבורד מגדיר תקציב לרכש, מנהל מו״מים ומוריד למטה בהיררכיה את האפשרויות שעומדות על הפרק. בקצה השני, המאמן מביע את דעתו ומאשר את העסקאות, בהתאם לאופציות הרלוונטיות שהעמידו לו.
לכן, כשיש כשל ברכש, כולם אשמים ומידת האשמה משתנה. אם ברק מאשר רכש שלא מצליח, זו אשמתו. אם גל מביא אופציות לא מספיק טובות, אם כי האיכות של השחקן לא מספיק טובה ואם כי לא באמת ישים להביא את השחקן, זה אשמתו. אם יענקל׳ה בוחר ללכת נגד עמדתם של גל וברק, מצמצם את התקציב או בוחר לחלק את עוגת התקציב באופן שלא משרת את המועדון, זה אשמתו. לנו כאוהדים אין יכולת לדעת מי אשם יותר ומי פחות - רק לדעת שהקבוצה נבנתה לא טוב.
איפה כן אפשר להעריך יותר את מידת האשמה? במקרים כמו כיוף שמדווח שיענקל׳ה רוצה להריץ אותו בניגוד לעמדה של אנשי המקצוע, בין אם מסיבות כלכליות ובין אם מסיבות מקצועיות; או כמו של נהואל, שמדווח שבכר התעקש על האופציה שהוצגה לו והמועדון החליט ללכת איתו ולהשקיע סכום גדול, בהתאם לעמדה המקצועית של המאמן.